אברהם ב. יהושע, "המנהרה",
הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2018
אין זה מקרה ש"המנהרה", הרומן החדש של אברהם ב' יהושע, רואה אור בתקופה בה יש למנהרות משמעות אקטואלית, והן מככבות בכותרות העיתונים ובחדשות, המנהרות שנחפרות מתוך רצועת עזה לעבר ישובים ישראליים ב"עוטף עזה". על אף ההשתמעות הפוליטית והאקטואלית שעולה מהרומן, כפי שנראה בהמשך הדברים, מנהרות אלה אינן נזכרות בו. הוא נכתב על דרך צדדית לצורך ביטחוני, שבגלל אילוצים שונים נזקקת למנהרה קטנה בנקודת המוצא שלה במכתש רמון, אבל יש קשר אסוציאטיבי בין כותרתו של הרומן לאותן מנהרות, המשמשות סמל למאבק הפלשתיני לעצמאות, עם היותן סכנה ביטחונית לישראל. נושא זה הוא פוליטי, אולי גם היסטורי, אך קשור לגורלם של בני-אדם, ובמובן הרחב, אולי גם במשמעותו הראשונית, הוא אוצר משקעי תרבות עמוקים ביותר. אפשר שיום אחד תיכתב יצירת ספרות, דרמה או סרט קולנוע, שיציגו את מנהרות עזה באור אנושי או כבעיה חברתית, עם הגורם הפוליטי ברקע. התחלה מעניינת לכך מוצגת במחזה הסאטירי "במנהרה" של רועי חן, ועניינו בשני ישראלים ושני פלשתינים מעזה שנלכדים במנהרה, ומציגים על דרך הסמל מערכת יחסים שבין שני העמים.
"המנהרה" של א"ב יהושע מצטרפת לשורה של ספרים שעניינם במנהרה, שלעיתים גם משמשת סמל, ובכל אחד מהם יש למנהרה משמעות תרבותית שונה. בין הספרים הידועים ביותר נמצא את "המנהרה" של ברנרד קלרמן, רומן עתידני בגרמנית מראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. הוא מספר על חפירת מנהרה מתחת לאוקיינוס האטלנטי בין ניו-יורק לליברפול, מנהרה שאמורה לגשר בין היבשות ולשפר את הקשר בין העמים והארצות, בהם גם קשרי תרבות למיניהם. במציאות מנהרה כזו היא לא אפשרית, כמובן, בשל העומק הרב של מי האוקיינוס ואופיו של הקרקע במעמקים; זה היה ידוע גם כשהופיע הרומן, אבל הנוסח הבדיוני שלו בונה את המנהרה כסמל ליכולתו של האדם להתגבר על מכשולים שהמציאות הפיזית, הגיאוגרפית והחברתית מניחה לפניו, ועם זאת הוא מזכיר בעיות וסכנות ביחסים בין העמים והארצות, במיוחד באותם ימים שקדמו לעלייתם הקרובה של הנאציזם והפשיזם לשלטון. ברור, שום מנהרה כזו לא נחפרה, ואין להניח שאי-פעם יחפרו מנהרה כזאת, אבל למעשה קיימות ופועלות דרכים אלטרנטיביות, מעין מנהרות, שמהוות קשר בין-יבשתי מהיר ויעיל בים ובאוויר.
מנהרה מסוג אחר, ובמשמעות שונה לחלוטין, מתוארת בנובלה "המנהרה" של ארנסטו סאבאטו הארגנטיני, זה סיפור על אהבה כוזבת ולכן טראגית, המתרחשת על רקע אמנותי ואינטלקטואלי, בין צייר, אמן, לבין צעירה חובבת אמנות. אהבה זו לא הביאה לקשר הדוק ולהבנה בין האוהבים, ולפיכך נתפשת בסיכומו של הרומן כהליכה במנהרות: "דומה כאילו שנינו הולכים בשתי מנהרות מקבילות ... על מנת להיפגש אי-שם בקצה אותן מנהרות ... אבל האמנם יתאחדו המנהרות?", וגם, "לחשוב שברגעים מסוימים קיימים מעברים חשוכים ונסתרים ... שני קצוות מרוחקים קשורים במחילות תת-קרקעיות". אלה הן מנהרות שמלכתחילה מוצגות כסמל מופשט, שמתאר את מידת הזרות שבין האוהבים, ואינן מתייחסות למנהרות של ממש. מנהרות סמליות אלה נזכרות לקראת סופה של הנובלה, כסיכום סמלי של מערכת היחסים הכושלת בין בני הזוג.
"המנהרה", סיפרו הצרפתי של אנדרה לאקאז, על מחנה המוות מאוטהאוזן במלחמת העולם השנייה, עוסק במנהרה אחרת, הוא מספר על הזוועות שהתרחשו בעבודת הכפייה של אסירי המחנה, בחפירת מנהרה לצרכי הצבא הנאצי. יש כמה סיפורים על מנהרת סימפלון המפורסמת, שהייתה בשעתה הישג הנדסי גדול, גם על בניינה, גם על חוויות במסע דרך המנהרה; היא נזכרת גם ב"רצח באוריינט אקספרס" של אגאתה קריסטי. אל אלה ואל שאר ספרי המנהרות, מצטרף עכשיו "המנהרה", הרומן החדש של אברהם ב' יהושע.
"המנהרה" הוא רומן עשיר מאוד, הוא נקרא אמנם כסיפור קל ופשוט, אבל כמו הרבה "סיפורים פשוטים" הוא מורכב הרבה יותר ממה שאנו קוראים ברובד הראשון, שמתוכננת בו מנהרה קטנה במכתש רמון, למעבר של דרך לצרכי ביטחון, אבל בעומק נרמזת מנהרה סמלית שעוברת ברומן לאורכו, אוספת דמויות ואירועים, אולי גם עוד מנהרות, שמצטרפות אליה, ויוצרים את הסיפור שלה. מנהרה סמלית זו לא נזכרת במפורש, היא משתמעת מפעילותם של גיבורי הרומן. הרומן בנוי היטב כיצירה ספרותית רבת פנים ומשמעויות, בעיבוד אמנותי מעולה, ובעיצוב מערכת של דמויות, עשירה ומעניינת. הוא טומן בחובו, ברמזים שמשתלבים יפה במהלכו של הרומן, גם גורם פוליטי, אקטואלי, אבל עיקרו של הרומן הוא בבעיותיהם של בני אדם, שונים זה מזה, ומיוחדים כשלעצמם, ובסיפור שלהם, שמוליך אל חפירתה של המנהרה. נושא עיקרי ברומן היא הזקנה והשפעתה על חיי אדם, עם השיטיון שלעיתים מלווה אותה. עם זה מספר הרומן על מחלותיהם של בני אדם, גם בהיותם בבית החולים. במידה רבה עולה נושא זה בשל מחלת לב שמוליכה את הרומן אל הבעיה החברתית בנוכחות פלשתינית בסביבה ישראלית, במעמדם של פלשתינים בישראל, נושא שמטופל בצורות שונות גם בספרים קודמים של יהושע, בהם "המאהב", "מר מאני" ו"הכלה המשחררת".
"המנהרה" הוא סיפורו של מהנדס דרכים צבי לוריא, בערוב ימיו. כל אירועי הרומן מתרחשים בנוכחותו, ומסופרים מנקודת הראות שלו, בהיותו כבן 70, כגילה של המדינה. הוא שייך אפוא לדור שגדל עם המדינה, ותרם את חלקו לבניינה בהיותו מתכנן דרכים, שיש בהם גשרים ומנהרות. אפשר אם-כן להניח שדמותו של המהנדס לוריא במצבו זה היא השתקפות דמותה של המדינה ושל מה שאירע בה בשבעים שנותיה. נלווה אליו מהנדס דרכים צעיר, עשהאל מיימוני.
שני המהנדסים נושאים שמות שמקורם בשני הפילוסופים הגדולים של יהדות ימי הביניים, לוריא, רבי יצחק, הוא "האר"י הקדוש" (המאה ה-16), ומיימוני מתייחס כמובן לרמב"ם, משה בן מיימון (המאה ה-12). נראה שיהושע הביא בסיפור שלו את הקישורים לחכמי היהדות משום שהם חיו ופעלו בקרבה של התרבות הערבית והאסלמית לדורותיה, לפיכך, הוא מציע, בין השיטין, שיתוף תרבותי ישראלי ופלשתיני, שעשוי להביא ברכה לשני העמים ולמיעוטים היושבים בתוכם, כפי שהיו הדברים בקדמת דנא. אולי יש כאן גם כוונה לומר, שהדרכים שתכננו לוריא ומיימוני הם, על דרך המשל, דרכי חיים.
הסיפור נפתח ללא הקדמות ודברי פתיחה, "באמצע העניין", en medias res. צבי לוריא בלוויית אשתו דינה נמצאים אצל נוירולוג שמגלה אצלו שיטיון בשלבים ראשונים, שיטיון שמתבטא בעיקר בכך שהוא שוכח שמות פרטיים. השיטיון, יש לומר, הוא לא בדיחה ואינו משעשע, ודאי לא נועד ליצור "אווירה קרנבלית"; זהו אחד הפחדים הקשים של בני הגיל השלישי, שרבים מהם, בהם גם אנוכי, נוטים לשכוח שמות. זה מצב חמור וכואב, שיש בו סכנות של ממש, גם לחיים עצמם, וכך אמנם מציג אותו יהושע, כאחד הגורמים החשובים בסיפור של הרומן, אבל הוא מתבל את השיטיון בהומור קל שמאפשר לגיבור ולסובבים אותו "לבלוע את הגלולה המרה", אולי גם להשלים איתה. יהושע אכן מראה איך לוריא מתגבר עליו בחיי יום-יום, בחכמתו, באסטרטגיה שפיתח, ובמידה רבה גם בעזרת ההומור שלו. כזה הוא הסיפור על קעקוע המספר, קוד ההפעלה של המכונית, שלוריא נוטה לשכוח, על זרועו, פתרון מעורר חלחלה בשל זיכרון היסטורי, אבל גם מבדח. כך גם השקשוקה שהכין בסיר גדול, כפתרון לעגבניות שקנה פעמיים ללא צורך. פתרון כזה מראה לוריא בהפעלת הנהגים "המתנדבים", שהסיעו אותו במכוניתו בדרך למכתש רמון, כי הוא עצמו לא יכול היה לנהוג בשל פסילת רישיון הנהיגה שלו. יעיל מאוד, מבדח, ומפרק את המתח. אלה ועוד מצטרפים לפתרונות היצירתיים שמאפשרים לו לחיות עם השיטיון. כל כך אופייני ליצירתו של יהושע.
את החיים עם השיטיון, מעצם מהותו, ניתן לראות כמנהרה אפלה ומתמשכת לאורך שארית חייו של הגיבור, או נאמר, עד סוף הסיפור שלו, החל בחדר הרופא עם גילוי השיטיון, אל הסיום במסע ההרפתקאות אל המנהרה שנבנית על פי התכנית שלו במכתש רמון. אולי יש במנהרה זו גם פתחים של אור, התבהרויות של המחשבה והזיכרון. וכך, המנהרה שהיא השיטיון, שמתגלה בשכחת שמות פרטיים, מוליך את לוריא אל המהנדס הצעיר עשהאל מימוני. הוא בא לראות את חדרו הישן כדי להיזכר בשמה של אישה ששכח את שמה. שם, בחדרו, הוא פוגש את עשהאל, איש צעיר, מתכנן דרכים ראשי ב"נתיבי ישראל", מה שהיה תפקידו של לוריא לפני שפרש. הוא מוצא את עשהאל יושב ליד שולחנו שלו, בחדר שנושא עדיין את שמו בשלט על הדלת, ועל הקיר תלויה עדיין תמונת הנשיא השני, יצחק בן צבי, שרומז לשמו הפרטי של לוריא, צבי, אבל הוא נזכר כאן גם כיוון שהיה חוקר מובהק של עתיקות ארץ ישראל, בין היתר, חקר תולדותיהם של ערביי ארץ-ישראל ותרבותם.
בהמשכה של "המנהרה" עשהאל מפגיש את לוריא עם משפחה פלשתינית מכפר ליד ג'נין, שמסתתרת במכתש רמון, ובהמשך תעסיק את שניהם בבעיות שלה. משפחה זו נמצאת במבוי סתום, אולי זו עוד "מנהרה": היא אינה יכולה לשוב לכפר, כי אבי המשפחה מכר לעמותה של יהודים חלקת קבר של קדוש מוסלמי שאינה שלו, כדי לממן ניתוח לב לאם המשפחה; אבל גם אינה יכולה להישאר בישראל, כי האב לא החזיר את הכסף שקיבל תמורת חלקת הקבר, אחרי שבוטלה העסקה. משפחה זו היא "חסרת זהות", או, בהומור של יהושע, "שב"ז", שוהים בלי זהות, בניגוד לכינוי הרשמי "שב"ח", שוהים בלתי חוקיים. לוריא מוצא שהמשפחה השתכנה בגבעה במכתש רמון בחסות קצין צבא ישראלי, שנקרא שיבולת. מכאן בא עשהאל, ביחד עם לוריא, לתכנן את המנהרה שאמורה לפתוח דרך ביטחון סודית, חדשה, במכתש, אך נקודת המוצא של דרך זו מהכביש הראשי, כביש 40, נחסמה על ידי הגבעה שהמשפחה הפלשתינית השתכנה בה. כך יוצר הרומן קונפליקט בין הצורך לבנות את הדרך ולפרוץ לה מעבר בגבעה שחוסמת את נקודת היציאה שלה, לבין מצבה של המשפחה הפלשתינית שמסתתרת באותה גבעה, ואין לה לאן ללכת, עם זה שהיא חסרת זהות, כאמור, אף על פי, שיהושע בהומור החד שלו, מייחס אותם, כביכול, לנבאטים, שבטים שבאו מערב סביב המאה הרביעית לפני הספירה והתיישבו בדרומה של הארץ, ועם הכיבוש המוסלמי נטמעו בערבים הכובשים. הוא מזכיר גם את הרעיון שהפלשתינים הם צאצאי יהודים שחיו בארץ ועם הכיבוש המוסלמי קבלו את הזהות של הכובשים. הדרך שמדובר בה אמורה להבנות לצרכי ביטחון, לאמור, המשפחה הפלשתינית עומדת מול צבא ישראל, וליתר סיבוך, המשפחה מיוצגת ונתמכת בידי איש צבא.
הרומן אינו מציע ניסיון לפתור את בעייתה של המשפחה בלי המנהרה היקרה והמיותרת. לא מוצעת נקודת מוצא אחרת לאותה דרך ביטחונית, לא עולה אפשרות להעביר את המשפחה למסתור אחר, או לאזרח את המשפחה. אפשרות זו אכן עולה, אבל רק אחרי שעבודת המנהרה נמצאת בעיצומה. זו האפשרות הגלומה בהריונה של האנאדי-איילה בסוף הרומן. הרומן משיב על אפשרויות אלה בכך שהוא מציג את המנהרה כעבודה שהמהנדסים מעוניינים בה, גם משום עניינם המקצועי, גם משום עניינם במשפחה.
הרומן בנוי על הקונפליקט הזה, הוא נמצא בתשתיתו, בעיקר מבחינה ספרותית. הוא מניע חלקים גדולים מהפעילות המתרחשת ברומן, ומפעיל את גיבוריו. מהצד האחר, בין השיטין הוא מצביע על מצב פוליטי חסר הגיון, מעין שיטיון שאוחז במדינה ובהנהגתה. הבעיה של המשפחה הפלשתינית קיימת, במידה רבה, בשל היותה של הארץ מחולקת בין אדמות המדינה לשטחי הכיבוש, אפשר שלא הייתה קיימת אילו שני העמים היו חיים במדינה אחת. השערה רחוקה אומרת שהרומן מציע בעקיפין פתרון אפשרי לבעייתם של שני העמים, פתרון פשוט ביותר, שאמור להתממש בדיאלוג ביניהם. אפשר שרעיון זה נרמז במבנה הדיאלוגי של הרומן עצמו, כאילו היה זה טקסט של דרמה עם קטעי קישור של מספר כול-יודע. זו טכניקה ספרותית מעניינת ביותר, היא מציגה את גיבורי הרומן, מעשיהם והבעיות שלהם, כשהם נפרשים בשיחות שמוליכות אותם לפתרון, זה או אחר, כמו בדיוני הועדה שאמורה לאשר או לדחות את תכנית המנהרה. טכניקה סיפורית זו נותנת לסיפור חיוניות רבה, היא מאפיינת את הדוברים השונים ומקדמת את העלילה בבהירות רבה.
הרעיון של ארץ אחת לשני העמים הוא מסר חשוב ברומן, אם כי הוא לא מופיע במפורש, אלא בין השיטין, ברמז הכלול בקונפליקט, וברמזים אחרים. המעניין שבהם, כך נראה לי, הוא בזה שאלאדין, פלשתיני צעיר שתרם כליה לקרובו, ועכשיו הוא מסתובב בבית החולים, מעלה את לוריא אל גג הבית, ומראה לו משם את הארץ לרוחבה עד לירדן, והנה היא רצופה בכפרים ערביים ובגגות אדומים של בתי המתנחלים. יהושע כידוע התנגד הרבה שנים להתנחלות, והנה כאן הוא אינו דוחה אותו, הוא מקבל אותו כ"פטה קומפלי" – מצב קיים שכבר אי אפשר לשנות אותו. וכך, מה שאלאדין ולוריא רואים, זו הארץ שאמורה להיות מדינה דו-לאומית. בפועל, דה-פאקטו, היא כבר עכשיו מדינה אחת שיושבים בה שני עמים וכמה מיעוטים, וממתינים לאישור פורמאלי של מצבם, גם נאבקים עליו.
ועוד, בתצפית מהגג יש רמז ברור לסיפור על משה בהר נבו, שרואה מראש ההר את הארץ שתהיה נחלה לעמו, או שמא את ארץ כנען, שהיתה ונשארה נחלתם של עמים רבים. חיזוק לכך יש ברומן ברמז מקדים, בילד שנקרא "נבו", ואמו שמסבירה באירוניה גלויה את השם באפשרות שתיתן כביכול לילד כשיגדל לראות את הארץ "מראש ההר", ולהחליט אם היא טובה בשבילו, שאם לא כן יוכל להגר לברלין.
עיקרו של הרומן מתרחש בתל-אביב, אבל מזמן לזמן עוברות ההתרחשויות למכתש רמון, שמתואר במפורט, עם גורמים גיאוגרפיים מובהקים – "מעלה העצמאות" בכביש 40, מלון "בראשית" במצפה רמון. מאוד מעניין, ש"המפקד האחרון", סיפורו המוקדם של יהושע, בקובץ "מות הזקן", מתרחש במרומז במכתש רמון, ועניינו בחיילי מילואים, שבשל העדרו של מפקדם, במקום להתאמן, הם נרדמים וישנים שנת נצח, בהוראת סגן המפקד, שינה שמקובל לפרש אותה כגלות. מופיעות בו "שלוש דמויות זעירות, עטופות שחורים ... אלה הם אויבינו המרים, הנכבשים, השותקים", ערבים כמובן. כזכור, ב"המנהרה" מדובר בתכנון דרך "ביטחונית" במכתש רמון, לצרכים סודיים של הצבא. האם דרך זו אמורה לקשר אותנו, הקוראים, גם לאותה מחלקה השקועה בשינה ב"המפקד האחרון"? ועוד, האם שלושת בניה של המשפחה הערבית ב"המנהרה", האב הבן והבת שמסתובבים במכתש רמון הן רמז לדור שני או שלישי של "שלוש הדמויות עטופות השחורים" מ"המפקד האחרון"? הרמז, לדעתי, קיים, עם זאת, לא ניתן ולא ראוי לשייך את המשפחה הפלשתינית שמסתתרת בגבעה במכתש רמון ל"אויבינו המרים, הנכבשים, השותקים". השוני הברור והמובהק במעמדן של הדמויות ב"המפקד האחרון" מזה של המשפחה ב"המנהרה", מצביע על תהליך ממושך, קשה וכואב במצבם של הפלשתינים בישראל וביחסים שבין שני העמים. שלוש הדמויות שמופיעות ב"המפקד האחרון" הן עצמאיות, מופיעות ונעלמות על פי צרכים או שאיפות משל עצמן, ולא יוצרות קשר עם החיילים, ואילו שלוש הדמויות ב"המנהרה", האב בנו ובתו, הם מכפר בסביבות ג'נין, היו "פלשתינים" ועכשיו הם "שב"ז", שוהים בלי זכויות, ומבקשים להיות "ישראלים". הם תלויים תלות גמורה ב"ידידים" הישראלים שמטפלים בהם, שהם מצדם עושים זאת כיוון שהתאהבו בבת היפה, האנאדי-איילה. לכן הבעיה של משפחה זאת היא ייחודית, אינה מאפיינת נושא כלשהו שקשור בקיומם של הפלשתינים ככלל, ומשתמע ממנה שאין "שאלה ערבית", יש ערבים, לכל אחד מהם בעיות שונות בינו לבין עצמו, וכן גם ביחסיו עם ישראל.
קשר מעניין בין ישראלים ופלשתינים, ובני עדות וקבוצות ושונות, נוצר ומתקיים ברומן ביחס למחלות ונוכחות בבית חולים. אלה מהווים גורם שקושר את חלקי הרומן ואת נושאיו השונים לאחדות ספרותית, ומוליך את הסיפור בצורות שונות לקראת סופו. בית החולים הוא בדיעבד מקום מפגש של בני עמים ועדות שונים, ישראלים ופלשתינים, עולים מרוסיה ומארצות המזרח עם בני מיעוטים, דרוזים, צ'רקסים, כשהם מעורבים אלה באלה, רופאים, אחים ואחיות, עובדים שונים, וכן גם חולים מכל העדות המאושפזים אלה לצד אלה. רופאים, מחלות ובתי חולים הם נושא שמוביל את הרומן: הוא נפתח אצל נוירולוג, הרופא שמאבחן אטרופיה זעירה במוחו של לוריא. שם מתגלה שגם אשתו של לוריא היא רופאה, העומדת בראש מחלקת ילדים, ומיד נוצרת זיקה בינה לבין הרופא. מחלתו של לוריא, השיטיון שלו, מוליכה אותו אל עשהאל מימוני, שאביו היה היועץ המשפטי של לוריא, והנה גם הוא, האב, חולה סופני בסרטן. ועוד, פרשת המנהרה החלה בשל אישה פלשתינית שלקתה בלבה, ובאה לישראל עם משפחתה להשתלת לב חלופי, אך לא החזיקה מעמד, ונפטרה לפני שנמצא לה לב מתאים. דינה, רעייתו של לוריא, שכזכור היא רופאת ילדים, בהמשך הסיפור מאושפזת בבית החולים בשל מחלה ממושכת – היא נדבקה בחיידק אלים מילד ערבי שטיפלה בו. בבית החולים פוגש לוריא את אלאדין, הנזכר, שמו רומז במפורש לאגדה המפורסמת מ"אלף לילה ולילה", ספר שלוריא לא קרא. האם הכוונה היא להזכיר את תרבות ערב בשיאיה? לקראת סופו של הרומן פוגש לוריא את חמיד, צעיר בדואי, גשש, שמסיע אותו אל המנהרה שלו, לא לפני שהוא פונה לבית חולים כדי לראות את אחותו שיולדת באותה שעה. כאמור, רופאים ובתי חולים, חולים ומחלות הם גורם המציג ברומן את החברה הישראלית על גווניה השונים, כחברה המחפשת מרפא לחוליים שלה.
הרומן מסתיים כמו הפתיחה, "באמצע העניין", בלי סיום שסוגר אותו, אלא בתיאור נסיעתו ההרפתקנית של לוריא אל המנהרה בבניינה, כדי לראות "לאן המנהרה מוליכה ומה היא מסמלת", ושם נגמר הרומן. דבר לא נאמר על חזרתו הביתה, על פגישתו עם אשתו. השיבה נרמזת רק בנוכחותו של חמיד, הגשש הבדואי, שנשכר להביא את לוריא למנהרה ולהשיב אותו לביתו. לוריא אכן מרוצה מביצועה של המנהרה, אבל מתברר שעיקר העניין שלו הוא במשפחה, במיוחד בבת האנאדי-איילה היפה, שאולי גם הוא, כמו עשהאל ושיבולת, מאוהב בה. ואמנם, הוא מחפש את עקבות הטרקטורון של שיבולת, שיספרו לו ששיבולת היה שם באותו יום. הוא מצא את הבת ישנה, והיא בהריון, מצב שעשוי לפתור את בעיית השייכות שלה, אולי גם של משפחתה. השאלה שנשארת פתוחה, היא מי הוא האב שעזר לה בכך, עשהאל או שיבולת? יהושע יצר כאן הקבלה מרתקת, הנבלנית נוגה, הדמות המרכזית ברומן שלו "ניצבת", הייתה בהריון בסופו של הרומן. יהושע "שאל" אותה לספרו החדש, "המנהרה", והעניק לה את הבן נבו, שבסופו של "ניצבת" היה ברחמה. האם מכין יהושע, בשביל הרומן הבא שלו, דמות שנמצאת עדיין ברחמה של האנאדי-איילה?
הפרק האחרון, "ארץ הצבי", מצמצם כינוי זה של ארץ ישראל, שמשמעו ארץ של יופי וחמדה (עפ"י דניאל, י"א), אל שמו של לוריא, ולצבי, בעל חיים. המורה, אבי משפחה שבגבעה, מזהה את לוריא בשמו הפרטי, צבי, שהוא עצמו שכח מחמת השיטיון שלו, ויורה בצבי מזדמן, בהקשר סמלי לשמו הפרטי של לוריא. האמנם הצבי נורה רק כדי להזכיר ללוריא את שמו, או שמא יש כאן ביטוי להתנגדותו של המורה-האב למצב שהם נתונים בו, בלא פתרון שנראה באופק. הוא חושב להסגיר את עצמו, אבל דוחה זאת שוב ושוב. או אולי הוא יורה בצבי כדי לרמוז למהנדס צבי לוריא שעבודתו נגמרה, אין לו יותר מה לעשות שם.
6 באוגוסט 2018
